עד לפני שלוש שנים הייתי מסתכל על התמונות האלה והן היו מכאיבות לי ממש, מגבירות את הערך העצמי הנמוך שלי, מזכירות לי את כל מה שאני לא. ולא שהייתי צריך תזכורת, כן? מאז שאני זוכר את עצמי סבלתי מדימוי עצמי נמוך.

בתור ילד רק רציתי להתחבא ולהיעלם, שלא ישימו לב אליי, מבועת רק מהמחשבה שמישהו יבחין בקיומי. בגיל ההתבגרות הסיפור הזה הפך לסטורי של ממש. ההתפתחות ההורמונלית לא פסחה עליי והמפגש החזיתי בין חוסר הבטחון העצמי שלי לבין ההתפרצות הוולקנית שגעשה בתוכי, הוביל אותי פעם אחר פעם היישר אל המקרר. אכלתי עוד ועוד, בלי גבול או קשר לתחושת רעב ושובע. אם רציתי להשתבלל ולהעלים את עצמי, הגוף החכם שלי מצא את הדרך המושלמת לעשות זאת – להחביא את עצמו בתוך שכבות של שומן.

העניין עם שומן, בניגוד לכל דפוס אחר, שניתן לראות אותו מבחוץ. ואכן ההערות לא איחרו להגיע, דוקרות, כואבות, מאמתות את תחושת חוסר המוגנות שלי. יחד עם הפרעות הקשב והריכוז שנדמה כי כולנו סובלים מהם, התחלתי באמת להאמין שלא ייצא ממני כלום בחיים האלה. הייתה זו תקופה בה הרגשתי שאף אחד לא מאמין בי, בטח ובטח שאני לא האמנתי בעצמי.

הערך הנמוך שלי פגש אותי בכל תחום בחיי. לא יכולתי לפצות פה בכיתה, בקושי לדבר עם מוכר בחנות. הקפדתי ללבוש רק סווטשרטים עם כובע, שאוכל בקלות להתחבא, רק שלא ייראו אותי או ייצחקו על השיער שלי (איזה מלחיץ זה שיער, אלוהים). בשורה התחתונה, היה בי קול פנימי, כמו תוכי קטן שיושב על כתפי ולוחש לי כל הזמן איזה אפס אני.

בצבא, תפקיד ההדרכה שמילאתי הכריח אותי לבוא במגע עם אנשים ולהכיר חברים חדשים. זה לא היה קל כשתחושת האפסיות מלווה אותי. כשהשתחררתי, הייתי עוד יותר מבולבל ומדוכא. פחדתי מהשחרור ומהחיים האמיתיים. מה אני אעשה בחוץ? אני הרי לא שווה כלום. חזרתי לברוח אל האוכל, השמנתי ובהתאמה התנתקתי מעצמי, מהסביבה שלי, לא רציתי לשתף אף אחד במה שעובר עליי והמשכתי כהרגלי בקודש, להסתיר ולהסתתר.

הייתי ממשיך להתגלגל בלופ הזה, אלמלא פגשתי את תפישת המטאיזם: פילוסופיה מעשית, דרך חיים, שמלמדת אותנו על הדרך בה התודעה, או ליתר נכון החלקים הלא מודעים בה, מנהלים את חיינו. בום. המפגש הזה היה חתיכת כאפה לפנים.

עוד לא ידעתי שהחיים שלי עומדים להשתנות מקצה לקצה, זה קרה באופן הדרגתי. התובנה הראשונה והמשמעותית היתה שהכל מתחיל ונגמר בתוכי. איך אומרת פריידי מרגלית, מייסדת התפישה? “אין כלום בחוץ” – המציאות, שעד כה הרגישה לי כל כך אמיתית וכואבת, התגלתה כלא יותר מאשלייה, הקרנה מדויקת של המתחולל בנבכי תודעתי.

בהתחלה זה לא היה פשוט. מה עושים עם ההבנה שאני אחראי על החיים שלי? שכל הביקורת, והדחייה ותחושת האפסיות, זה הכל אני? לא יכולתי לקבל את זה. היה לי קל להאשים את המורים שלא האמינו בי, את האנשים שקראו לי שמן, את הקול הביקורתי של אמא, את חוסר הנוכחות של אבא. הדרך לשינוי הייתה חייבת לעבור בהבנה שאין הם, הם כולם בתוכי.

ובאותה בנשימה, הבנתי שאם הכל בתוכי, אני הוא זה שיכול לתקן. ואלוהים, כמה רציתי לתקן. רציתי לחוש תחושת בטחון, להרגיש שלם עם עצמי, עם הגוף שלי, להעז לבטא את הדעות שלי ואת כל מה שיש לי להגיד.

כמו תלמיד טוב, או יותר נכון כמו אחד שלא היה לו מה להפסיד, חקרתי עוד ועוד את עצמי. וככל שחקרתי והעמקתי, גיליתי שהיה בי פחד להצליח, לבלוט, להיות בפרונט. עבורי, או יותר נכון עבור תת המודע שלי, היה הרבה יותר קל ונוח, שלא לומר מוכר וביתי, להיות מאחורי הקלעים, בחושך, בצד, כשלא רואים או שמים לב אליי. האוטומט שלי היה לחזור חזרה אל תוך הבועה, לברוח ולהסתתר מהעולם, אבל בחרתי שלא. ומאז אני בוחר כל פעם מחדש.

התחלתי לפרק את החלק בי שהאמין שעדיף לא להצליח ולא לקחת סיכונים. ובמקביל לעבודה התודעתית, לראשונה בחיי, התמלאתי תשוקה ומוטיבציה, התחלתי לעשות ספורט, וכוחות חדשים בתוכי החלו להתגלות. גיליתי שלקחת אחריות על הדפוסים שלי, להסתכל פנימה במקום להגיב בחוץ, יכול להיות מתגמל עד מאד, ובאופן מידי להשפיע על מהלך חיי. התחלתי לאמן את מוחי להתנהלות חדשה.

מהר מאד למדתי לקבל את כל החלקים שלא ממש אהבתי בעצמי, אם זה הדיבור המהיר, הקשקשים בשיער, השומן בגוף. והפלא ופלא, ככל שלמדתי לאהוב את עצמי, הגוף שלי הגיב והשתנה בהתאמה. בתוך שנה וקצת ירדתי 30 ק”ג (!) והכי חשוב: ללא מאמץ. בלי שום דיאטה או ניסיון למהפך, תמיד ככשואלים אותי “וואו, מה עשית שירדת כך” אני עונה בחיוך “אהבה עצמית” זה כל הסיפור.

בהתאמה השיקופים בחוץ נהיו קלים יותר (כי אחרי הכל, הם רק שיקופים, מראות לבפנים), אבל הדבר הכי מרגש היה שפתאום הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי. את מה שאני רוצה לעשות בעולם: הבנתי שאני רוצה להעביר את זה הלאה.

המשכתי את ההכשרה שלי והפכתי למטפל בתפישת המטאיזם ומנחה הבית הצעיר ביותר. וכיום אני חי את החלום, מטפל, מלווה ומנחה צעירים בדרך לשינוי המכונן בחייהם. זכות גדולה היא עבורי, ובכלל, מי היה מאמין?!

אם גם אתם סובלים מביטחון עצמי וערך נמוך, מי כמוני יודע כמה מפחיד ומאיים יכול להיות העולם. אבל היי, קחו נשימה והעזו להתעורר ולגלות שאין שם שום דבר אמיתי, “צל הרים – כהרים”, הכל הקרנה של סרטי אימה פנימיים, השתקפות של גדולי הפחדים. העזו להתעלות מעליהם ולגלות את המתנה הנפלאה שאתם, את הכישרון הפנימי החבוי בכם. מסתבר שהוא כל הזמן היה שם, פשוט לא הצלחתם לראות.