כוחו של הלא מודע בפסיכואנליזה ובמטאיזים / אורלי לביא

אינטרוספקציה: למרחב מודעות הגעתי דרך מטופלת שלי, היא הזכירה את השם פריידי מרגלית, נדלק בי משהו. חיפשתי את פריידי בגוגל, שמעתי כמה פודקסטים, התקשרתי לסימה ואמרתי לה "סימה אל תשכנעי אותי, אני איתכם לתווך הארוך." הרגשתי שיש במטאיזים עומק עם פרקטיקה, יכולת לקחת את המורכבות ולפשט אותה, לדייק, לקלוט את המהות ולוותר על הפרטים. אהבתי שיש את החיבור בין ההבנה הפסיכולוגית העמוקה לבין הפעולות העשייה הלכה למעשה בעולם המטריקס. אהבתי החיבור בין הרוח לחומר. מבינים משהו, מזיזים משהו ברוח והמציאות מגיבה. באופן אינטואיטיבי ההקשבה שלי בחדר הטיפולים השתנתה, פחות נשאבתי לסיפור ויותר מחפשת את התבנית, את הדפוס, את הרטט המשוחזר.

אני פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית ופסיכודרמטיסטית, בעברי למדתי מיינדפולנס, nlp, בשנות ה20 קראתי את "כוחו של הלא מודע" הבנתי שמחשבה יוצרת מציאות, קראתי את הסוד, את התיקשורים של אוריין, ואפילו "זימנתי" את בעלי, ממש דמיינתי אותו גבוה, רגיש, עיניים כחולות קטנות ווייב רגוע ורוני בעלי הגיע לחיי. במדיטציות עם פריידי האהובה שלנו, הרגשתי עומק נוסף של המדיטציה. הועבר לי דרכה רובד אחר. ממש חיכיתי לזמנים בהם אני אמדוט, שאוכל לעצור, להירגע, לשהות רגע, לנוח, לפרגן לעצמי זמן של מחשבה, זמן של חוויה, זמן של בהייה בלי "לעשות" כלום. הבנתי את החשיבות של למדות יחד בחדר הטיפולים.

החרדה הקיומית ההישרדותית הלא מודעת שלי, היא שהניעה אותי לפעולה. החרדה הניעה אותי להישגים, לתעודות, לכסף, לא עצרתי, לא נחתי. האצתי בעצמי, לעשות התעמלות, לרדת במשקל, לסיים את התזה, לפתוח קליניקה, עוד תעודה, עוד קילו, עוד מטופל, עוד הופעה, עוד קבוצת פלייבק ללמד. משהו בנפש שלי ערג לשקט, כמו המנחות במרחב התחלתי להקליט לעצמי מדיטציות, כל כמה ימים הקלטתי מדיטציה אחרת שהתאימה למצב שלי. נהגתי לשמוע את המדיטציות כמה פעמים ביום וראיתי את השינוי מתרחש. הרגשתי איך יותר ויותר אני מוצאת מקומות שקטים בתוכי ואני מרפאה את עצמי.

באחד השיעורים הראשונים של "מטפלים" דבורה המורה, תיארה לנו כיצד היא מדברת אל מטופליה היא אמרה בקולה העמוק, הרגוע "אוקיי, בוא תנשום כמה נשימות, בוא תעצום את העיניים בוא תיכנס פנימה ונסה לראות מה קורה איתך, מה אתה מרגיש, על איזה רטט זה יושב". באותו הרגע הרגשתי שדלת נפתחת בפני, נפתחת בפני אפשרות של שהייה, של עצירה בתוך השעה הטיפולית. אותה הפונקציה שהמדיטציה היוותה עבורי, שאפשרה לי להתחבר אל עצמי, אני יכולה להשתמש בפונקציה הזו למטופלים שלי ולאפשר להם לעצור ולשהות באמצע הטיפול. טכניקה פשוטה וגאונית. הכנסתי את לקליניקה והרגשתי שהעצירה וההשהיה מחברת את המטופל לעצמו, אותי אל עצמי ואותנו אל הקשר הטיפולי. המטופלים הגיבו ומגיבים לזה בחיוביות. בנוסף אזרתי אומץ והתחלתי לעשות מדיטציות מותאמות אישית למטופלים. לעיתים המטופלים ביקשו להקליט אותי והם משתמשים במדיטציות גם בבתיהם. 

במטפלים כבר הייתי תלמידה של אילנה רוגל כמה שנים, אבל עדיין התביישתי להציג את עצמי גם כאדם וכמטפלת רוחנית שמאמינה בנשמות, בחוזה נשמתי, ברוח הגדולה. אחרי הצריבה במטפלים, משהו זז שם. כשהגעתי למרחב מצב האוזניים שלי היה בכי רע, דלקות חוזרות ונישנות גירויים וגירודים, שיצרתי לעצמי פצעים וסתימות של דונג שלא יכולתי לשמוע כלום. הבנתי שהאוזניים שלי צועקות תקשיבי פנימה. עשיתי צריבה של "אוזניים בחוץ וללא גבולות". זו הייתה צריבה מדוייקת. היום אין כבר דלקות, פצעים וסתימות אבל אני יודעת שהנטייה להקשיב יותר מידי למטריקס תמיד שם, אני כל חיי מחויבת לבחור מחדש להקשיב ולהתחבר לקול הפנימי שלי. ככל שהקשבתי לעצמי יותר ויותר ככה הרשיתי לעצמי "לצאת מהארון" ולדבר את השפה הרוחנית.

בלא מודע אין מבנים של זמן, אין כרונולוגיה כמו במציאות, אכתוב עתה על כיוון דרכי אליו אני שואפת ואני מודעת, שיתכן וכבר הייתי בו. אני מאחלת לעצמי חיבור עמוק יותר אל מי שאני. כשאני אומרת חיבור עמוק יותר, אני פחות מתכוונת חיבור למה אני רוצה, צריכה או מרגישה, שזה חשוב ביותר. אני מתכוונת חיבור במובן הלא מודע הקולקטיבי, לדעת להתחבר, להיות ולשהות במקומות של הריק שאין בהם כלום ויש שם הכול. להיות, לשהות, ולחוות וללמוד להתמיר בין הרוח לחומר, לדעת "להוריד" תדר, מהות, ויברציה, ריח, גל, להתמיר למחשבה, להתמיר לדימוי, להתמיר לצורה ממשית לחומר ותוכן. אני מאחלת לעצמי להיות קרובה יותר "לאמת" ושאוכל להתבונן על עצמי מנקודה גבוהה יותר ורחבה יותר. קשה לי לראות איך זה בא לידי ביטוי עם האנשים הקרובים לי, משפחה, חברים, מטופלים אבל ברור לי שאכיר אנשים חדשים ואתחבר לתכנים חדשים.

כוחו של הלא מודע בפסיכואנליזה ובמטאיזים:  ידעתי שיש מקום, אותו אני צריכה לגלות. מקום עם קסם, עם משאבים, עם ידע, מקום של ניסים. מהו המקום הזה? אני מרגישה שכשאני יוצרת, כותבת, משחקת, מטפלת, אני מרגישה שאני קרובה לשם.

פרויד אבי הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית, קיבע את המונח "לא מודע", פרויד הבין שהלא מודע הוא המקום היוצר את המציאות. אם האדם רוצה להבין את עצמו, לתת לעצמו מרגוע, מימוש, ריפוי, הוא צריך לחקור את הלא מודע. במטאיזים כמו פרויד נשתמש הרבה פעמים במילה לחקור, כדי להדגיש את החמקמקות של הלא מודע. על פי פרויד, ללא מודע יש יכולת מופלאה להסוות את עצמו והוא עושה זאת על ידי מנגנוני הגנה, כמו הכחשה, התנגדות, היפוך תגובה, הדחקה וכו. הלא מודע כמו משחק איתנו מחבואים מצד אחד הוא רוצה לצוף ולהתגלות ומצד שני רוצה להישאר סמוי ושולט. לדעת פרויד כל דרך המאפשרת להגיע אל הלא מודע, היא דרך לגיטימית, אחת הדרכים האפקטיביות היא אסוציאציות חופשיות. פרויד ביקש ממטופליו לומר כל מה שעולה על דעתם ללא צנזורה. בדיוק כמו מודל היהלום שאומץ בחום על ידי המטאיזים ואני מוצאת אותו יעיל ועמוק. ההנחה היא כי לכל אדם יש לא מודע אישי וייחודי לו, על מנת שאוכל כמטפלת להבין את המטופלים, אני מחוייבת להבין את הרשת האסוציאטיבית הייחודית לו, חשיפת הלא מודע מאפשרת הבנה של ההתנהגויות לא רציונאליות, התנהגויות לא רצויות, התנהגויות פתולוגיות שגורמות לאדם סבל, קרי מונעת מהאדם מימוש בזוגיות ומימוש מיקצועי, כפי שהגדיר זאת פרויד.

הלא מודע ריתק את פרויד, בתחילת דרכו פרויד השתמש בהיפנוזה, כדי להגיע אל התכנים הלא מודעים, אולם לאחר מכן התמקד באסוציאציות חופשיות, בפירוש חלומות, ובקשב מרחף. הקשב המרחף של המטפל על פי פרויד, הוא קשב למטופל ולאסוציאציות שלו מעבר לתוכן המילולי, זו הקשבה בה המטפל מקשיב הן למטופל והן לעצמו, לתחושות ולרגשות שלו. דרך ההקשבה של המטפל לעצמו הוא קולט מחשבות שעוברות בין המטופל למטפל. פרויד לא כותב הרבה על הקשב המרחף. אחת הסיבות לכך היא שפרויד מנסה להיות מאוד מדעי ופוחד להיות "ספיריטואלי". הקשב המרחף מאוד דומה לקשב במטאיזים. במטאיזים נקרא לזה תיקשור, הקשבה לרוח הגדולה, למדריכים, לאלוהות. המטפל המטיאסטי גם הוא "משאיל" את עצמו, על מנת להבין את הלא מודע של המטופל ומשתף את המטופל במחשבותיו, במסרים, בתובנות שעלו בו בזמן הווה.

יונג שהיה תלמידו של פרויד, ובניגוד לפרויד עבד עם מטופלים פסיכוטים ולא רק נוירוטיים, טען שבנוסף ללא מודע האישי והייחודי לכל אדם, ישנו הלא מודע הקולקטיבי, הלא מודע הקולקטיבי הינו אוסף כלל החוויות האנושיות, ידע רחב ואין סופי של הקיום והייקום כולו. מה שבעולם הרוח ובמטאיזים נקרא לו האלוהות. כולנו מעין מארג אנושי אחד שמחובר לאחד גדול מאיתנו, ממנו באנו לעולם המציאות לחוויה של גדילה והתפתחות. לאחד הגדול שמכיל את הכל, אנו חשים ערגה וגעגוע. על פי יונג והמטאיזים, עלינו לשמור על הקשר והחיבור ולחיות גם בעולם המציאות, במטריקס וגם להיות בחיבור ללא מודע האישי והקולקטיבי, רק ככה נוכל להרגיש שחיינו בעלי משמעות, עומק ותכלית.  

הפסיכואנליטיקאים אחרי פרויד ויונג מרגישים חופש גדול יותר לחקור את "המקום התרפויטי", את הלא מודע במונחים מופשטים וספיריטואלים יותר. מחפשים את המקום בו אנו יוצרים, המקום בו אנו בוראים, המקום בו מתרחשת התקשורת המופלאה המרפאה המתרחשת בין המטפל למטופל. וויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים המשמעותיים ביותר בפסיכואנליזה, קורה למקום המקודש הזה "מרחב פוטנציאלי" או "מרחב הבניים". מרחב הבניים הכוונה היא למקום שלישי בו נפגשים המרחב של העולם החיצוני, קרי עולם המציאות, מוסכמות נורמות, מה שגלוי ונתפס לבין העולם הפנימי, קרי המחשבות, רגשות תחושות סובייקטיביות פנטזיות וכו. המקום השלישי, המרחב הפוטנציאלי, הינו מרחב בו כל האפשרויות נמצאות והאדם יוצר, בורא את עולמו הייחודי, זהו מקום אומניפוטנטי בריא. בדיוק כמו המטאיזים שמחזיק בהבנה שכל האפשרויות קיימות והאדם הוא הבוחר ויוצר את עולמו . ציטוט מוויניקוט "אני בורא את העולם והעולם הוא אני, למרות שהוא ישנו שם לפני ולעצמו, כי הוא נותן את עצמו בידי ובשבילי, כדי לברוא אותו".

אינני יכולה לא להזכיר את ביון, אנליטיקאן חשוב ומשמעותי ביותר בזרם הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית. ביון דיבר על המקום הרוחני הגבוה, האמת המוחלטת, אותה כינה O. הO הינו מקום בלתי נתפס של המהות והרוח, הנמצא בהווה בין מטפל למטופל, הוא נמצא באי הידיעה. עלינו לסמוך על הטיפול ועל הרוח הגדולה שנצליח לשהות בה ולגלות. לשהות בה לשם תיקון גדילה והתפתחות. גם במטאיזים אחרי חקירה, נלמד לשחרר ולתת לרוח הגדולה לעשות את הריפוא בדרך שלה. כשאני מתקרבת לאזורים הלא מודעים הללו אני מתמלאת צפצופים באוזניים וצמרמורות בראש.וכי.שתי – אבל אצלינו, זיהוי הבעיה וטיפול מדוייק, עשויים לחסוך שנים של טיפולים אחרים… J )