תפקידו של מאמר זה אינו לספק תשובות, אלא לגרות את תודעתכם לשאול ולחקור.
גם בסרט המטריקס לא סיפקו לניאו את האינפורמציה על מגש של כסף.
אילו היו עושים כן, הוא בוודאי לא היה מאמין. הגלולה האדומה המוצגת בסרט נגישה גם במציאות עצמה, ומאפשרת לכל החפץ בכך הצצה למידע חשוב בשכבות תודעה עמוקות.
המסתורין מהווה חוויה עוצמתית, אי הודאות מגלמת בתוכה תקווה. כמו שאמר אינשטיין במסעו אחר חקר האמת “מי שכבר לא מסוגל להתפעל – חשוב כמת. הטרגדיה של המוח המבוגר הוא שהוא בבריחה מתמדת מן התהייה”.
בסרט, ניאו נזרק לתוך עולם המטריקס ומוצא את עצמו בתוך מיכל, שם הוא מתפכח לראשונה ומגלה שהעולם שחשב לאמיתי, אינו אלא אשליה.
סיפור בודהיסטי ידוע מספר על שלושה נזירים הצופים בדגל מתנפנף ברוח. אחד מהם מתבונן בפליאה על תזוזת הדגל עצמו, בעוד השני מסביר לו שלא הדגל זז אלא הרוח. בא הנזיר השלישי וסותר את שניהם בטענה שלא הדגל ולא הרוח הם שזזים, התודעה היא זו שזזה.
העולם המשתקף מבעד לעיננו ומוחנו – אינו אלא דימוי. אשליה. פילוסופים רבים ניסו לתהות על טיבה של האשליה, האם משמעותה היא שהעולם שאנחנו רואים וחשים אינו קיים באמת? או שמא הפרשנות שלנו היא זו שלקויה? מה שורש הבלבול בין הדימוי לבין מה שהוא שמייצג?
“המציאות היחידה היא זו המתקיימת בתודעה. כל השאר אינו אלא אשליה אופטית” (פריידי מרגלית)
יחד עם זאת, כאשר אנחנו נתונים בעיצומה של סערה יומיומית, אם זה הגרוש שלא משלם מזונות, או המאהב שמסרב להתמסר, פיטורים, ילדה מתבגרת ועוד עניני דיומא… אין דבר יותר “אמיתי” מהדרמה המתחוללת סביבנו, באותם רגעים.
הראיתי השבוע לתלמידיי כיצד כפית המשתקפת מבעד לצנצנת מים נראית שבורה ומקוטעת. אשליה אופטית פשוטה ובסיסית. כמובן שברגע שתתבוננו בכפית ללא מסך המים, הכפית “תחזור” לצורתה השלמה.
נסו לדמיין דג זהב המעביר את חייו דרך קבע בתוך צנצנת המים. זאת המציאות היחידה שהוא מכיר ויודע. כפית שבורה ומקוטעת. במידה מסוימת, כולנו חיים בתוך אקווריום ומאמינים שהמציאות הנגלית לנו מבעד למסך המים – היא המציאות האמיתית. אפילו כשאנחנו עומדים מול המראה ורואים את עצמנו, מה שמסתמן כדימוי חי וקבוע, אינו אלא אשליה. הדימוי לא באמת מבטא את עצמנו ה”אמיתי” אלא את פרשנות התודעה שלנו על עצמנו (חשוב לזכור את זה אחרי האכילה המופרזת בחגים הצפופים, והדימוי העצמי הנפגע עקב כך).
מסובך? מורכב?
מה שאני מנסה להגיד הוא שאנחנו חיים ב”כלא של התודעה”, בקירות אבן שתודעתנו עם מגבלות הרציונל וההיגיון יצרו עבורנו. הדרך היחידה להשתחרר היא לצאת מגבולות התודעה, לצאת מהאקווריום ולגלות שהכפית – שלמה.
כל עוד אנחנו נסחפים וחיים את האשליה כאילו והיא המציאות היחידה, אנחנו משועבדים בתוך הכלא של עצמנו. שחרור התודעה היא הדרך היחידה לשחרר את האשליה.
המטאפורה של אפלטון מבהירה את הנקודה. במשל המערה, מספר אפלטון, על אסירים הכבולים במערה, לא מכירים חיים אחרים ומתנהלים עפ”י צללים המופיעים לפניהם כמו בובות בתאטרון (תעלול של הסוהרים) האסירים לא מודעים לעובדת היותם כלואים ולא חושדים כלל במציאות חיצונית אחרת. כאשר משתחרר אחד האסירים מכבליו ויוצא מחוץ למערה הוא מגלה באור יום מציאות אחרת, הוא רץ לספר לחבריו האסורים אך ההם מלגלגים ומסרבים להאמין לדבריו.
רובנו דומים לאסירים, מאמינים כי המציאות בה אנו חיים היא אמיתית. מסרבים להאמין שהיא רק חיקוי עלוב למציאות נשגבת של התודעה הגבוהה, מתקשים להרהר במחשבה שאנחנו חיים בחלום שהוא פרי תעלולי החושים שלנו.
מורפיוס אומר לניאו לקראת הפעם הראשונה בה הוא עומד לראות את המציאות האמיתית: “אתה כאן כי אתה יודע משהו, אינך יכול להסביר את מה שאתה יודע, אבל אתה מרגיש את זה. הרגשת את זה כל חייך – משהו לא בסדר בעולם, אינך יודע מה, אבל זה שם. כמו משהו חד שתקוע במחשבותיך ומוציא אותך מדעתך. לכן הגעת אלי” .
דאגות וטרדות המטריקס יכולות לגרום לנו לחיות את חיינו מתוך הישרדות הכרוכה בקשיים כלכלים, כזאת היכולה לייצר מחלות וקשיים, אלא אם כן אנחנו זוכרים שהמטריקס הוא רק חלק מהתמונה הכוללת וששאיפתנו הינה ללמוד ולהבין רבדים נוספים של העולם הרחב.
מורפיוס אמר לניאו: “אם תבחר את הגלולה האדומה, תישאר בארץ הפלאות ואני אראה לך עד לאיזה עומק ממשיכה מחילת הארנב”. ומה תבחרו אתם?