תרגול אינטגרציה – פרוטוקול כנפיים

בתור מישהו שהבטחון העצמי שלו היה ברצפה, לא האמין בעצמו והתבייש מהצל של עצמו, תאמינו לי שאני יודע איך זה מרגיש, רק לרצות להיעלם.

הדילמה האחת והיחידה בחיים שלי היתה האם להמשיך איתו את הקשר או לחתוך. כשניסיתי לחתוך, זה נגמר בהתרסקות של הלב שלי ובחזרה כעבור כמה חודשים. כשניסיתי שוב, בחלוף עוד שנתיים, זה נגמר שוב בבכי גדול, ובחזרה בחלוף עוד חצי שנה. דבר אחד הבנתי- לחתוך כדי לחזור שוב, זו לא הדרך. אז נשארתי, כדי להבין האם וכמה טוב לי כשהוא בתמונה מאשר בלעדיה. האמת היא שבחרתי בסבל מתמשך על-פני סבל חד-פעמי של פרידה. לא יכולתי לשאת עוד פרידה בחיי, לא בשלב הזה של החיים, קורונה, סגר, עבודה אינטנסיבית ומעל הכל- גידול ילדה לבד. העדפתי את המעט שיש לי איתו ביחד, מאשר להיות לגמרי לבד.

אילו הייתי בשנה הראשונה לתרגול אינטגרציה, הייתי מתבקשת למלא את דף העבודה בכל השיקולים, מינוסים ופלוסים. להלן רשימה חלקית: הוא לא רוצה זוגיות- מינוס, אבל הוא איתי כל שבת שנייה – פלוס, הוא לא מתנשק (!) – מינוס, אבל הוא מחבק כמו שאף אחד לא יודע לחבק בעולם הזה – פלוס פלוס. הוא לא מספיק נוכח- מינוס, אבל הוא היחיד שגורם לי לחייך בפנים- פלוס, הוא גם זה שגורם לי להתאכזב פעם אחר פעם- מינוס. אני אוהבת אותו- פלוס, אבל אני גם אוהבת את עצמי- מינוס. הוא אומר לי שאני יכולה לצאת עם אחרים- מינוס מינוס מינוס. הוא לא עומד בזה- פלוס, ויש לנו חיבור משמיים.

אבל בשנה שניה כבר לא צריך לכתוב את השיקולים, הפלוסים והמינוסים, פריידי אומרת שהמוח כבר יודע לשקלל אותם בשקט, באוטומציה שיצרנו בשנה הראשונה. בימים הראשונים לקידוד חשבתי שאני מחכה ומקווה ליום שבו הלב וההיגיון יהיו אחד וכל הקולות יגידו לי שאני במקום הנכון עם האדם הנכון, אבל במקום זאת, כל הקולות נדמו. פתאום נהייה לי שקט מוחלט בראש, שתקתי גם מולו. לרגעים התהלכתי עם חיוך הפוך על הפנים, פשוט פנים עצובות, ולרגעים חייכתי לעצמי, מפני שהרגשתי שיש לי על עצמי להישען. עוד הבנתי, שאם אני באמת רוצה זוגיות, הגיע הזמן שאפתח לעצמי פרופיל באפליקציית היכרויות. אז פתחתי.

התרגול הקצר והקליל יחסית (בהשוואה לקידודים האינטנסיביים) הסתיים, ואיתו חזרו הקולות. הפעם הצלחתי לשמוע קול אחד מובהק ביתר שאת. פרוטוקול כנפיים נשא אותי אל עבר הבנה חד משמעית וידיעה שבן זוגי לחיים אמור לעוף עליי עם או בלי כנפיים. ההחלטה נפלה ואיתה, השלמה שקטה.

אלא שמכאן ועד להוציא את ההחלטה לפועל – הדרך היתה כרוכה בשבירת שגרה.

“לך נוח וטוב בקשר שלנו, אבל לי לא רק שלא נוח, גם לא טוב ואפילו קשה”. כתבתי לו. האמת היא שסבלתי. להיות איתו זה כמו לקחת סמים, יש בזה הנאה רגעית, אבל זה דופק לך את החיים. הוא שאל מה השורה התחתונה, ולא הייתי מסוגלת לנסח אחת כזו. יותר קל היה לי לקבל בכניעה את ההצהרה שלו שיגיע כרגיל, למחרת בלילה.

למזלי, היקום נחלץ לעזרי בדיוק שש שעות אחרי. בטעות גמורה נלחצה לי האצבע על האפליקציה, ולנגד עיני הופיע – הכרטיס שלו. “96% התאמה”, ניבא לי הקיופיד. “ההתאמה הכי גדולה שלך”, הוא לא חידש לי דבר. מהסימן הזה כבר לא יכולתי להתעלם.

את הדיון השחוק שלנו על כך שאני רוצה זוגיות, והוא לא, ניהלנו הרבה יותר מדי פעמים. כבר לא היה טעם למילים. אנחנו רוצים דברים שונים, וזה תמיד יתנגש.  התמחיתי ביזיזות הזו משך שש שנים, ואף על-פי שהוא טוען שאני לא יזיזה, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לזה, אולי חברת נפש עם הטבות.

“הקשר הזה התאים לי הרבה זמן. הוא כבר לא מתאים לי יותר. אם היית רוצה להיות שותף, ולהעלות הילוך, הייתי מאוד שמחה, אבל היות שזה לא המצב, אין מנוס אלא להיפרד”.  חתכתי.

ובכן,  התרגולים בחדר כושר- הם לא לבעלי לב חלש. הם לא למי שרוצה להישאר במקום, באזור הנוחות אף-על-פי שהוא מזמן הפך להכי לא נוח בעולם. האמת היא שזה חדר כושר מאוד קשוח, עד כאב פיזי אמיתי. הרי גם אם הניתוח הוא הכרחי, כאבי ההחלמה הם בלתי נמנעים. במשך שלושה ימים עברתי קריז שלא היה מבייש מכורים. בכיתי, צרחתי, הכיתי בחפצים, ואז הכל נדם. נרגעתי. ידעתי שזה לטובתי.

לא פשוט להבין את המושג זה – “גם זה לטובה”, אבל כשמסתכלים ממבט הציפור, מלמעלה, עם הכנפיים שקיבלתי בפרוטוקול, אפשר לראות שהיתה פה יד מכוונת שעזרה. מה שבטוח הוא שההחלטה נפלה, ואני כבר לא מסתכלת אחורה.

בין אם אמצא את זה שיעוף עלי, ובין אם אשאר לדשדש עם עצמי עוד תקופה,  לפחות אתן לעצמי הזדמנות אמיתית, כדי לא לפקוח עיניים שוב בעוד שנה, ולהבין שאני עדין תקועה באותו מקום. נפרדתי במצב האידיאלי – כשאני יודעת שעשיתי כל מה שאפשר, ובצד השני, אין שינוי של ממש. כל עוד היתה לי תקווה אפילו קלושה, היה מה שיחזיק אותי.  מצחיק, כשחושבים על זה, באמת עפתי. שנאמר – טוב לעוף בעד עצמנו.

הילה דניאל, עורכת דין, כתבת ב-ynet, בוגרת מרחב הכ"ח, בשנה ראשונה בחדר כושר לתודעה

*קרדיט תמונה: פזית עוז