אני מטפלת משנת 1994. דרכי האישית והמקצועית הובילה אותי לאורך השנים דרך טיפולי מגע הוליסטיים, נטורופתיה, רפואת גופנפש, אימון והנחיית קבוצות, למדתי כל מה שיכלתי למצוא על קשרי גוף ונפש.
עם השנים הגיעו למרפאתי יותר ויותר חולים במחלות קשות כמו סרטן, מחלות אוטואימוניות ולפעמים מחלות נדירות שאין עליהן מידע של ממש.
זיהיתי תהליכים שעובדים לטובת הריפוי, ובמיוחד עניין אותי איך אפשר לרפא מחלות באמצעות שינוי תודעה, מתוך הבנה שתאי הגוף מתחלפים, אך המחלה נשארת.
לאחר הבשלה של עשור, יצאתי לדרך עם הקורס 'רפואת תודעה' במועדון המטפלים הישראלי, אותו הקמתי. שילבתי תכנים של 'תודעה יוצרת מציאות', הודיה, ותהליכים הולודינמיים – התמרה תודעתית באמצעות דמיון מונחה.
אך חשתי פער בין היכולת המקצועית שלי שהולכת ומשתבחת, לבין חיי האישיים , שהיו רוויים בדרמות קשות, פירוק וניתוק במשפחת המקור על רקע סכסוך רכושי ותביעה משפטית, חולי של בעלי, חולי נפשי של בני, ועומס מאד גדול שמוטל על כתפיי.
כשקיבלתי הזמנה למבוא למסלול מטפלים במכללת רידמן- היה ברור לי שאגיע. זה דיבר בשפה שלי, והתכנים ריתקו אותי. באותו זמן , אני עצמי מעבירה תהליכים ומרצה במכללות מקבילות, אך מה שמשך אותי, מעבר להכירות עם השיטה שסיקרנה אותי, היתה דווקא השנה הראשונה בתהליך, העבודה האישית. חשבתי לעצמי שכלים טיפוליים יש לי מספיק, ואני רגילה להעניק לכולם. אבל חסר לי מקום בו אוכל להעניק לעצמי.
השיעור המשמעותי ביותר עבורי בשנה א' היה שיעור 'אהבה ללא תנאי' בו פגשתי את הילדה הפנימית. זו ילדה שכבר פגשתי בעבר בתהליכים כאלה ואחרים, אך הפעם הרגשתי שאני פוגשת אותה ממקום של קבלה ואהבה. נהייתי מודעת לביקורת העצמית שמניעה אותי (כמובן שהיא שחזור של הביקורת הקשה שחוותה הילדה מההורים), גיליתי עד כמה חסרה לי חמלה עצמית, עד כמה אני סוחטת את גבולות העצמי, וגם סופגת עד בלי די.
ואז נפל לי האסימון שזה בדיוק מה שבני חווה ממני. אמא ביקורתית שחסרה לה חמלה כלפיו, שהוא לא מרגיש את האהבה שלה, עד שהפך נוגש אכזר כלפי עצמו.
בשנה זו עשיתי תהליך מתקן עם הבן- ממצב בו הוא לא רצה לדבר איתי, הפכנו מאד קרובים. נפתח ערוץ של אהבה בינינו. וזה קרה כמובן במקביל לזה שנהייתי יותר חומלת לעצמי.
ובמקביל לזה שגם חברים, תלמידים וקולגות שיקפו לי שמשהו בי נהיה יותר רך, מכיל ופתוח. הללויה!
בסוף שנה א' לא הייתי בטוחה שאמשיך לחלק השני, כאמור לא חשתי צורך בעוד כלים טיפוליים. במפגש הסיום אורית שכנעה אותי להירשם בארבע מילים: "את? תעופי על זה…"

נותרה מגבלה כלכלית, שנפתרה מכיוון לא צפוי.
תרגול של תודעת שפע שהתחיל בטקס "ניסים ועסקים" המסורתי במרחב מודעות, יחד עם אתגר השפע הגדול, גרנו לתפנית של 180 מעלות במצבי הכלכלי-מעסק כושל שמתקשה "לגמור את החודש" וגורם לדאגה כלכלית תמידית, הפך מועדון המטפלים לארגון מלכ"רי משגשג. דווקא כשזזתי הצידה, שחררתי צורך להרוויח כסף ושחררתי דאגה, הארגון התחיל לפרוח, התחלתי ליהנות מהעבודה במועדון הרבה יותר וגם להיות מתוגמלת הרבה יותר באופן טבעי וזורם.
מברכת ומודה על כך שהמשכתי לשנה ב'.
את הצריבה שלי עשיתי על נעלמת/ נאלמת.
בתחילה הגוף שלי הגיב- ופיתחתי אלרגיה עורית חמורה, בה הגוף דחה כל מזון שלא התאים לו. זה היה כמובן סימבולי.
ברגע של חוויה לא נעימה עם בעלי, הגעתי ממש להקאה. הגוף לא יכל יותר לספוג ולהכיל מה שלא מתאים.
ואז בהדרגה התחלתי לשים את הגבולות.
אחד מגורמי הסבל של העשור האחרון היה אותו סכסוך משפחתי , שגם קרע אותי מאימי ואחיותי, וגם הציב אותי בצד בעל שהגיב באופן רגשי מאד קשה, ובאובססיביות רתח ורטן במשך 10 שנים, פיתח סרטן (על שום היותו סר ורוטן), כשאני נעה בין לנסות להכיל אותו ולעזור לו לבין צורך להעלם כדי להגן על עצמי נפשית. מדהים שתוך 3 חודשים מאז הצריבה המצב השתנה מקצה לקצה-
חידשתי קשר עם אימי ואחיותי, ואנחנו עוברות עכשיו טיפול משפחתי לשיקום הקשר. על אף שיש משקעים, חזרנו לאהוב אחת את השניה.
גם בעלי ואני הולכים לטיפול זוגי. אני הרגשתי שהגעתי לקצה יכולת ההכלה, ושכבר לא מובן מאליו שהקשר בינינו יימשך. לבעלי 'נפל האסימון' ונפתח בו מקום להשלמה עם מה שהיה ולסליחה. זה עדיין קשה לו. מפעם לפעם אני עושה לו פרוטוקול אינטגרציה, ואני רואה איך זה עוזר במיידי.
כמטפלת, התחדדו לי השנה מספר דברים:
1. שאנחנו מחפשים רטט, ולהתמיר את הרטט.
2. שכל המצבים, האירועים והמצוקות הן הקרנה של התודעה , ולפיכך ברי שינוי, אם מטופל בוחר בשינוי.
3. שתהליכים, גם עמוקים, יכולים להיות מהירים . גם מגבלת הזמן הדרוש לכאורה לריפוי, נמצאת בתודעה. "ישועת ה' כהרף עין"
לסיכומה של שנת הלימודים- רכשתי כלי מועיל שהרחיב את גבולות האמונה שלי במה שאפשרי לשנות.

חלק ב': התמקדות בראי המטאיזם
בגישת ההתמקדות focusing oriented psychotherapy מבית מדרשו של פרופ' יוג'ין ג'נדליין, מחפשים 'תחושה מורגשת' בגוף.
גישת ההתמקדות נותנת תוצאות מוצלחות במיוחד ביחס לשיטות אחרות בפסיכותרפיה, שכן היא אינה מסתפקת בחקירה מילולית, אלא מנחה להתבוננות פנימית אל תוך חוכמת הגוף , לזהות 'תחושה מורגשת'.
אני מזהה את ה'תחושה המורגשת' עם ה'רטט' שאנחנו מחפשים בטיפול מטאיסטי, תוך כדי תרגיל יהלום וגם תוך כדי שיח של חקירה מעמיקה.
בשתי השיטות השכילו לשים את האצבע על תחושה פנימית שניתנת לזיהוי, שעולה ממעמקי התת- מודע, ביחס לארוע או מצב שהאדם חווה.
היכולת לזהות את הרטט, מיקומו, איפיונו, ולתת לו שם, למעשה מאפשרת חיבור בין האונה והימנית לשמאלית- כי התחושה נחווית באונה הימנית, הזיהוי והשם עולה מהאונה השמאלית. סינכרון בין האונות מאפשר מצב של 'למידת על' שפותח פתח לראות את המצב באופן רחב יותר, עם הקשרים עמוקים יותר, ומקל על טרנספורמציה (וזו תופעה שמשתמשים בה בשיטות טיפול נוספות כמו EMDR, מוח אחד, PSYCH-K ועוד).

בין השיטות יש הבדל בטכניקה למציאת הרטט.
במטאיזם יורדים בשכבות הלא מודע באמצעות מודל יהלום ובעזרת כתיבה. בתהליך עולים כמה רטטים ובסופו של יהלום מגיעים לרטט שממנו נובעים הרטטים הקודמים, וממנו למעשה משתחזרים גם אירועי החיים שנבחנו ביהלום.
בהתמקדות מתרכזים במצב/ אירוע, ומחפשים תחושה מורגשת שמתעוררת בגוף, מתמקדים בה, מאפשרים לה להתעצם, ואז מוצאים את המילה/ שם המדוייק לתחושה המורגשת

גם בהתמקדות וגם במטאיזם יש שאיפה ליצור התמרה. אך הדרך להשגת ההתמרה היא שונה.
בהתמקדות התמרה מושגת משהייה עם התחושה המורגשת, זיהוי שלה, זיהוי ההקשר שלה בחיים, והכלה. עצם זה שנותנים מקום לתחושה ומרחיבים את המודעות לגבי מה שהתחושה מספרת לי על החיים שלי, ונושמים- נוצרת יכולת להכיל את התחושה והיא משתנה באופן ספונטי- לפעמים נעלמת, לפעמים נחלשת, לפעמים משנה צורה.
גם במטאיזם למדנו על אפשרות התמרה מסוג זה. אך במטאיזם אנחנו יכולים להיעזר בנוסף גם בפרוטוקולים עם גלי גמא, כדוגמת פרוטוקול קידוד גנטי או צריבה, שמאפשרים ליצור התמרות אינטנסיביות, לחזק אלמנטים חלשים או חסרים, ואף לרפא מנגנונים חולים באופן שמאפשר תוך זמן יחסית קצר, לחוות את החיים אחרת.
השילוב של זיהוי רטט עם הפרוטוקולים בגלי גמא, הופך את שיטת המטאיזם ליעילה במיוחד. אני מתכוונת המשיך ולפתח את השימוש בכלים בכיוון של רפואת תודעה למחלות, ולשלב עם הכלים איתם אני עובדת שנים.

מוזמנים להכיר

דבורי גתי יוסף