למטאיזם הגעתי בזרימה. ככה, תוך כדי תנועה. בתוך ים המלל ברחבי הרשת נסחפתי לתוכנית הרדיו "שיחות בגן עדן". בזמן שטיפת כלים, קיפול כביסה וסידור הבית הקשבתי לתוכנית ועוד תוכנית. כמו פגישת חברות בבית קפה… שמעתי אותן ובעצם הקשבתי לעצמי. התחברתי לתוכן ולא פחות מזה להומור. אני אוהבת קלילות.

מאז שאני זוכרת את עצמי החקירה העצמית, הנבירה בתודעה, היתה חלק ממני. ובעיקר בעשור האחרון. לא הפסקתי ללמוד. ווטסו והוראת יוגה, רפואה אינטגרטיבית עם נאדר בוטו והתמחות בשטיפה אנרגטית, טרילותרפיה ועכשיו גם מטאיזם. כולם מצביעים על אותו ירח. אבל כל שיטה האירה עוד פינה במרתף התודעה.

במקביל, תמיד צפה השאלה האם אני רוצה להיות מטפלת, מדריכה. יש לי יכולת להוביל אנשים לשאול את עצמם שאלות, לתת להם יד ביציאה למסע האישי, לקחת אחריות על החיים שלהם ולקבל החלטות עם מינימום דרמה.

החלטתי להרשם למסלול מטפלים מתוך כוונה להפוך את ההדרכה למקצוע. היו אלה שנים הפכפכות, שנות קורונה, מלחמה והרבה פוליטיקה. הקורס היווה עוגן יציב וגם מערכת הגאים משוכללת, לנתב את דרכי בתקופה הזו.

השתכללתי במודל היהלום הגאוני והפכתי אותו לכלי זמין ונגיש גם עבורי וגם עבור מודרכים.

נצרבתי בצריבה "לא יודעת". ולמרות שימי הצריבה עברו מזמן אני עדיין נעה בין יודעת יציבה וחזקה לבין לא יודעת ספקני ומחבל. (מודל היהלום שעשיתי בראש הדף משקף את אותה ספקנות) אני נוהגת ברכב משוכלל ומהיר, אבל לוחצת על דוושת הבלם. ההתמרות כאן והן עדינות. העבודה נכתבת. השיעור נלמד.

טרילותרפיה ומטאיזם – שבילים בדרך המודעות

הייתי בת 25 , פחות או יותר. הגעתי לשיעורים שלימד נזיר זן בבית הספר מדיסין. רציתי ללמוד מדיטציה אבל בנוסף היו תרגילים, הרצאות ומפגשים שסחפו אותי לעולם חדש, זר ומוזר. תרגילי נשימה, תנועה, שיתופים, סיפורים שעוד לא שמעתי כמותם…

המדיטציה היתה מבחינתי גילוי מרעיש. קצה של חבל לאחוז בו במים הסוערים של החיים. קצה של חוט לתודעתי הסוערת.

אחרי מספר שנות לימוד בחרתי להעמיק במדיטציה והמשכתי לקורס ויפאסנה. החיים הובילו אותי למקומות חדשים. המפגש עם הזן והמאסטר ניסים אמון נשכח.

התפתחתי מיקצועית, הכרתי את יונתן בן זוגי, נולדו הילדים. הרגשתי שאני קוצרת את פירות המסע. אבל 17 שנים לאחר מכן – בצירוף מקרים שרק הרוח הגדולה יכולה להסביר, מצאתי את עצמי שוב במדיטציה עם ניסים אמון. המדיטציה שהעביר החזירה אותי בזמן לאותה צעירה שחיפשה את דרכה. הבנתי שאני מתמודדת בדיוק עם אותם קשיים שעברתי בגיל 25 וגם כשיש לי אהבה, ילדים, זוגיות, בית, קריירה – חידת החיים, נשארה לא פתורה. התודעה עדיין סוערת.

השיעורים ״המוזרים״ והתרגילים המפתיעים מלפני כמעט עשרים שנים קיבלו מסגרת מתודית סדורה. אני הרגשתי שחזרתי הביתה.

יצאתי למסע . צעדתי בשביל המסומן טרילותרפיה. הדרך האירה לי פנים.

ובטיול כמו בטיול – כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

תוך כדי הליכה הגעתי לעוד שביל מסומן בדרך – שביל המטאיזם.

הצצתי.

הנוף נראה דומה, וגם בדרך הזו היו מקטעים סלולים ומקטעים מלאי מהמורות. לפריידי מרגלית, מורת הדרך, הקשבתי בפודקאסט מידי בוקר.

הדרך התמלאה בסימנים שאישרו שאני בדרך הנכונה, ולמרות שלעיתים הרגשתי שאני הולכת לאיבוד – ידעתי שהכל מדוייק. הצטרפתי לחדר הכושר, יצאתי מהמטריקס ומשכתי בחוטים. פעמיים.

קיבלתי משקפת חדשה שעזרה להתמקד בדברים שהיו נסתרים מהעין ומהלב ותיק מלא כל טוב, עם שלל הנחיות ועצות להליכה נכונה ובטוחה.

כהולכת דרך אני מלאת הודיה לסוללי השבילים – ניסים אמון ופריידי מרגלית, שהפכו את הדרך שבה אני צועדת לקלה ונעימה יותר.

שתי הגישות מנגישות פילוסופיה פרקטית לשיפור החיים. הן משיקות ומשלימות ויש ביניהן הרבה קווי דמיון, עליהן ארחיב בעבודה זו.

אין כלום בחוץ = סולם הסבל

עפ״י המטאיזם אין שום דבר בחוץ, המציאות שכל פרט חווה היא לא יותר מאוסף שיקופים, הולוגרמות של התודעה שלו. ולכן המטופל נדרש לקחת אחריות מלאה על המתרחש בחייו.

רק מי שקלקל, אומרת השיטה המטאיסטית,  הוא זה שיוכל לתקן.

גם עפ״י הטרילותרפיה המטופל הוא זה שאחראי באופן מלא על הריפוי של עצמו וצריך לקחת אחריות מלאה על חייו.

רב הסבל האנושי אינו קשור למצב החומרי או למצב המשפחתי והסיבה לו היא פנימית. עפ״י גישה זו כל בני האדם נמצאים במידה כזו או אחרת של סבל, על סקאלה מטאפורית שבין 0 ל 10. מי שנמוך בסולם הסבל מאופיין באופטימיות ושמחה וגם תקופות מאתגרות יעברו עליו עם מינימום דרמות.

ככל שאדם גבוה יותר בסולם הסבל נמצא בו יותר ביקורתיות, שיפוטיות, מירמור, חוסר נחת, ומצוקות פנימיות. אדם שהוא סביב 8 בסולם הסבל יהיה תלונתי וביקורתי, יחשוב שכולם לא בסדר, הוא לא יהנה (גם בסופ"ש או בחופשה ימצא מה לא בסדר), הוא יהיה בעל עקרונות, "תמיד צודק" ועצבני. כעסן מאוד או מופנם מאוד. לפני השינה יחשוב מחשבות לא טובות ובלילה יחלום חלומות רעים, הוא מתלונן מהרגע שהוא מתעורר בבוקר. מי שמטפס

ל -8.5 בסולם הסבל ״יהנה״ גם מביטויים פיזיים – נראה אצלו סימפטומים של סטרס, אולקוס, מחנק, מיגרנות וכדומה.

לתשע בסולם יצטרפו גם פסימיות, אבדן סבלנות, חוסר יכולת הקשבה לאחר ומחלות חמורות יותר. בתשע וחצי ומעלה – המצב רע מאד והחיים הופכים לסיוט. ייאוש, מרירות, שינה לא טובה בלילות ומחשבות על מוות.

בתהליך הטרילותרפי לוקחים אחריות ויורדים בסולם הסבל. אבל לאנשים שגבוהים בסולם יש נטיה להפנות את האשמה כלפי חוץ, והרבה פעמים הם מתקשים לעשות את השינוי הדרוש.

חקירה עצמית = מי בעל הבית

שתי הגישות הטיפוליות שמות במרכז את תהליך החקירה העצמית.

במטאיזם המטפל בשיטה מלמד את המטופל כלים להתבוננות וחקר עצמי. החקירה העצמית היא הלב, המנוע, להתפתחות האישית. בעזרת שאלות הכוונה, מודל יהלום וטכניקות נוספות המטופל יחקור את הדפוסים והמנגנונים היוצרים את מציאות חייו.

במטאיזם יש התייחסות בתהליך החקירה גם לאספקטים רציונאליים וגם לאספקטים רגשיים, לרטטים. החקירה העמוקה היא זו שמאפשרת התמרה, שינוי פנימי, המשפר את איכות החיים.

החקירה העצמית תלווה אותנו לאורך כל החיים. אמונות, דפוסים ומנגנונים שכבר עבדנו עליהם לעומק, יחזרו ויפגשו אותנו שוב ושוב, בתצורות שונות ועוצמות אחרות, על פי המקום שבו שאנחנו נמצאים בהתפתחות האישית.

לפי הטרילותרפיה לכל אחד מאיתנו יש שלוש דמויות בתוכו, שלושה מימדים. החלק הממונה על המחשבות (המכונה ראש ומתייחסים אליו בלשון זכר)החלק הממונה על הרגשות (המכונה רגש ומתייחסים אליו בלשון נקבה), והחלק המרכזי – האמצע, המהות – זה השומע את המחשבות וחווה את הרגשות. הטרילותרפיה יוצרת דיאלוג בין שלושת המרכיבים של ״האני״. מתוך התבוננות לא שיפוטית. התהליך הטרילותרפי מתחיל בחקירה של הראש והרגש והבנת הצרכים של כל אספקט. בדרך כלל אילו צרכים שונים ואפילו הפוכים. כמו שתי תוכנות שלא יכולות לתקשר אחת עם השניה (אני אוהבת את ההקבלה לאפל ומיקרוסופט – כל אחת עובדת נהדר בנפרד אבל לא יכולות לעבוד ביחד). בהמשך חוקרים את מערכת היחסים ביניהם. ורק בשלב האחרון ״האמצע״ יוצא לאור והופך להיות בעל הבית. הוא ההורה הפנימי המנהל את ילדיו – הראש והרגש, ודואג ששניהם יוכלו לבוא לידי ביטוי בצורה מאוזנת כדי ליצור חיים הרמוניים.

התמרה = התעוררות

שתי הגישות קוראות לטרנספורמציה, שינוי והרחבת סל התגובות אליו אנחנו

מורגלים. שתי הגישות מדברות על התפתחות ספיראלית ורואות באתגרים שהמציאות מביאה לפתחנו אפשרות לתרגל את אותם מנגנונים, דפוסים, תגובות ואמונות חדשות עד שהם יהיו חלק מאותו אני משודרג. בשפת המטאיזם הטרנספורמציה נקראית התמרה. בדרך כלל אנחנו מגיבים בצורה אוטומטית למציאות. אך המציאות שאנו חווים היא לא יותר מהולוגרמה – ביטוי להלך רוח של התודעה. בזמן אמת התגובה נראית האופציה היחידה האפשרית וכל אחד מגיב מתוך הידע, הניסיון וההרגל שלו.

ההתמרה מתרחשת שאנחנו מצליחים לצאת מהאוטומט –  לעצור, להתבונן ולחקור לעומק את הרטטים שההולוגרמה יוצרת בנו. רק אז עלינו לבחור באופן

מודע את התגובה לאותה הולוגרמה. כדי לקבע את התגובה החדשה המציאות תיצור עוד ועוד הולגרמות, שיעורים, שיצריכו אותנו שוב ושוב להתמיר עד שהתגובות יהיו חלק מאיתנו.

בשפת הטרילותרפיה הטרנספורמציה היא התעוררות של האמצע. האמצע הוא אותה מהות היחודית לנו. איתה אנו נולדים ואיתה אנו ממשיכים בגלגולי החיים

הבאים. בכל לידה אנו מקבלים ראש ורגש אחרים כחלק מתהליך ההתפתחות, ובתום פרק החיים נפרדים מהם. המודעות כשלעצמה היא פאסיבית. שלב ההתעוררות הוא המאפשר יצירה של מציאות חדשה.

דמות האמצע של רב האנשים כמעט רדומה והם מנוהלים על ידי אוסף של דפוסים והטבעות שאותם אימצו מאז הלידה מתוך החינוך והתרבות שבהם

גדלו. בתהליך הטיפולי אנחנו מלמדים את האמצע שהוא המנכ״ל. עליו להקשיב לראש המייעץ לו, עליו לשמוע את הרצונות שהרגש מביעה אבל ההחלטה היא

שלו בהתאם למצב ולנסיבות. על האמצע לתפוס מנהיגות. כל אחד מאיתנו צריך להוביל את מסע חייו כדי למצוא, לממש ולהגשים את הייעוד הייחודי לו.

ובהקשר הזה, סיפור זן קצרצר:

תלמיד פנה אל המורה ושאל: זמן רב אני מרגיש כבול האם תוכל לעזור לי להשתחרר?

ענה לו המורה: מי כבל אותך?

מדיטציה

בשתי הגישות כלי עבודה חשוב ומהותי בתהליך הטיפולי הוא מדיטציה.

במטאיזם, בעזרת המדיטציה הבסיסית, מנקים את המיינד ויוצרים שקט. המדיטציה מאטה את גלי המח ואנו עוברים מגלי בטא לגלי אלפא. המטרה היא לעצור את רצף העשיה והמחשבות, להשקיט את המיינד ובעזרת הנשימה נכנסים לריכוז ומוד מדיטטבי. כשעולות מחשבות ההמלצה היא לתת להן לחלוף ולא להאחז בהן. במדיטציות נעזרים גם במוסיקה, מוסיקת תדרים וקולות רקע.

כמטפלים וכמודטים אנו נעזרים במצב הזה כדי ״לשחק״ עם התת מודע והוא מהווה בסיס למדיטציות עומק מונחות ומדיטציות סבלימינליות – שבהם המסרים סמויים. בשיטה זו הפקודות והמסרים מועברים בתדר שהאוזן לא שומעת אך התת מודע מושפע מהן. כך המסרים מועברים בדרך שעוקפת את הביקורת ומעמיקה את ההתבוננות פנימה.

בלב השיטה אנו משתמשים במדיטציות אקטיביות – מדיטציות מונחות שהן תהליך בו כמטפלים אנו מדריכים מדיטציה לטובת עבודה פנימית- לחקירה והתמרה. אנו מפעילים את גלי התטא, גלים איטיים יותר במח ושם מתרחשת החקירה בפלטי מידע של הצופה וגם הטמעה של פקודות חדשות. במקום הזה אנו גם מובילים לשינוי, להתמרה.

בטרילותרפיה המדיטציה שבה נעזרים היא מדיטציית זן – והיא היסוד ללימוד ולטיפול. בעזרת המדיטציה מחזירים את המודט לרגע הזה ודרכה חווים את זמניות התופעות ואמנות הסבלנות.

גם בטרילו אנו נעזרים במוסיקת רקע. המיקוד הוא להשקיט את המחשבות, להרגיע את הרגשות ולתת לדמות האמצע לעלות ולהתחזק. אנו נעזרים בנשימה וברעשי הרקע שעולים בסביבת המדיטציה כדי להגיע למקום הפנימי הזה. ההנחיה של המטפל מובילה למקום השקט בתוכנו ואז מאפשרת למטופל לשהות בשקט ולהתבונן.

כשהמדיטציה מתבססת שואפים להפוך פעולות יום יומיות למדיטטיביות. לפעול מתוך ריכוז והתמסרות לרגע.

גן עדן זה כאן = החיים יפים, הכל בסדר, מותר להנות

שתי הגישות מציגות פילוסופיה פרקטית שמטרת העל שלה היא איכות החיים של האדם – להגביר את תחושת השפע והרווחה. כל אחת מהשיטות מציעה להרכיב משקפיים חדשים דרכם רואים את חווית המציאות האינדיווידואלית באור חדש.

״גן עדן זה כאן״ – המנטרה שהיא הגישה לחיים מטאיסטיים.

המציאות שבה אנחנו חיים היא לא יותר מהשתקפות נבכי התודעה שלנו וגם השפע הוא מצב תודעתי. בידנו היכולת להגיע אל תוככי התודעה ולברר לעומק אילו אמונות מקדמות ומשרתות את החזון שלנו ואותן לחזק ואילו אמונות חוסמות ומעכבות אותנו – אותן נרצה להחליף. גן העדן הוא לא חיצוני ולא תלוי בדבר או אדם אחר. זהו רטט עדין שאנו לומדים לייצר. השאיפה בטיפול המטאיסטי היא לחזק את האמונה בעצמנו, בבריאה ובתהליך, להקנות כלים להנכחת הרטט הזה בחיים של המטופל .

בטרילותרפיה המנטרה ״הכל בסדר, החיים יפים, מותר להנות״ גם היא קריאת כיוון. ה״הכל בסדר״ הטרילותרפי הוא מצב תודעה אישי. הכוונה אינה שהכל בסדר בעולם, שהכל מושלם וחסר בעיות אלא תחושת ביטחון ואמונה בדרך הפרטית שלנו. ההמלצה היא להפטר ממחלת הרצינות, להתנסות בנחמדות אקטיבית ולהודות.

ככל שדמות האמצע תהיה נוכחת יותר היא זו שתנווט את ספינת החיים במים הסוערים של המציאות. דמות האמצע היא החלק האלוהי שבנו והיא מביאה לחיים שלנו רוגע ויציבות וגם תחושת הקלה, אושר ונעימות קיומית.

הודיה

שתי הגישות, שתי המתנות שקיבלתי, מאוד מרגשות. משחק ההשוואה ביניהם מלהיב. ככל שהעמקתי מצאתי עוד ועוד קווי דימיון ויכולתי להמשיך ולכתוב על הורות, על הילד הפנימי, הצל, ההתייחסות לגוף, דמות המטפל, אלוהים…

מטאיזם וטרילותרפיה, השבילים המסומנים בדרך שבה אני הולכת, מאפשרים לי לקחת אוויר במסע, לצעוד בקצב שלי, לפגוש חברים, להביט בנוף ולראות.

 

מיכל מיכאל – מטפלת מוסמכת בתפישת המטאיזם מומחית בתהליכי חקירה עצמית