זה לא נס זו מתודולוגיה – השחרור מהכלא

את הבלוג שלפניכם אני כותבת בהשראת המחקר שמובילה "זה לא נס זו מתודולגיה". במחקר אני מתחקה אחר הדרך בה א.נשים ממרחב מודעות עוברים בדרכם לייצר את "גן העדן" האישי שלהם. אני צועדת עם אותם תלמידים ותלמידות ומראיינת אותם לאורך המסע שעוברים, עם כניסתם למרחב הכ"ח ובהמשך בכל מספר חודשים אנו נפגשים ועוצרים לשיחה אישית, מתרגמים יחד למילים את התהליך העמוק שהם עוברים, כל זה כדי להביא ידע חדש לעולם ולאפשר לכל אדם לקבל כלים לייצר לעצמו חיים מספקים ומלאי משמעות.  המחקר מתנהל בשיתוף פעולה עם האקדמיה ומקפיד על חוקי האתיקה האוניברסיטאים, ולכן לא אחשוף כאן אף אחד או אחת מהמרואיינים. אלא רק תובנות מהדרך, אוצרות שחשוב לי למרקר ולזכור, לשתף איתכם באהבה.

יום רביעי לתרגול הגשמה בחדר כושר לתודעה, ואני קופצת למים וחוזרת לאחר חמש שנות הפסקה להנחות קבוצה דינאמית. אני נערכת בהתרגשות, יוצאת מהבית זמן רב לפני ההתחלה כדי להגיע רגועה ונינוחה, לאחר 3 דקות נסיעה אני נעמדת בכביש, כל המכוניות תקועות, שריפה, אין יציאה מהיישוב בו גרה. ועכשיו, מה? מנסה לעדכן את היזם שהזמין אותי אך אי אפשר להוציא שיחות. מצב חירום! אין יוצא ואין בא! כמובן שעושה מודל יהלום והפער הינו חוסר אונים, נו מה? גיליתי לעצמי את אמריקה. אבל רגע, אני נותנת לזה שניה להתעכל ואז עולה לי אביתר (שם בדוי)

 הוא אמר לי… ”JUST DO IT”

וכל השאר היסטוריה. 

אביתר, בן 50, מוסיקאי ומעצב סאונד, קסם של בחור. מוכשר, חכם, אב לשתי בנות ונשוי באהבה. בעקבות הקורונה הוצא לחל"ת כשכיר מצליח ומאז לא חזר. עזב את ת"א הגדולה ובחר לעבור עם משפחתו לקיבוץ הולדתו בגולן. בשלהי הקורונה החלום הירוק הפך לקרקע שנשמטה והוא חש כמו "עקרת בית בסגר" ואפילו נאלץ לחתום אבטלה.

אני פוגשת אותו לראיון ראשון קצת לאחר שחוגג 50 ומחליט להעניק לעצמו תהליך מטאיסטי, את קורס מרחב הכ"ח, במתנה. הוא הבין כבר שהיקום מדבר אליו בכל מיני שיקופים. למשל עבר תאונה קלה, קיבל בום ונעצר!!

 המסר היה שם כתוב בגדול על האוטו, ממש ברגעי התאונה!!!“Build your dreams”

אלא שכל זמן שנסע באיטיות אחרי הרכב, הוא לא טרח להבין את השיקוף. רק כאשר נדרש למלא את סיכום התאונה "נפל לו האסימון". זהו מסר מהיקום לעיוורון שהיה שרוי בו: "אני במו ידיי הרסתי את חלומותיי". למה הרס? כיוון שבמקום להיות באזור "הגאונות" ולהגשים עצמו הוא בחר להיות באזור הנוחות. "הייתי צריך את הבום של התאונה כדי להתעורר על עצמי ולצאת מהתקיעות" הוא שיתף אותי וסיכם את הראיון הראשון.

את הראיון השני התחלנו מהסוף, אביתר אמר לי, קודם כל שלומי טוב!! הבנתי ש"כמו שאני ככה זה טוב". לאחר תדר שחרור , בשלהי המודול השני במרחב הכ"ח, היו לו הבנות ששינו את התמונה לחלוטין. פתאום הוא ראה איך במו ידיו, עם כל הצעת עבודה שמקבל, הוא מקבל פידבק אוהד, אך אז משהו קורה ואיכשהו זה נופל והתהליך לא מתקדם. הוא הבין שמי שלא נותן לדברים לקרות זה בעצם הוא עצמו, שמעדיף להשאר במצב בו "כל האפשרויות פתוחות" מאשר להיות חשוף לביקורת ונתון לדחייה. עבור אביתר זוהי למידה משנת חיים, להישאר כפוטנציאל גדול היה עבורו עדיף מהאפשרות לחוש "לא מספיק"… "גם אליך לא חזרתי כי חששתי שלא "אספק את הסחורה", הוא מוסיף ומתוודה, בכנות מקסימה.

 "אבל סוף סוף שיחררתי עצמי מהכלא שבניתי לי" סיכם בעצמו את התהליך, הגם שהתהליך עדין בעיצומו.

 ועכשיו המנטרה החדשה שלי היא:

 “Just do it”!!!

והנה ברגע נמוך בהיותי תקועה בשריפה חיה, כאשר קבוצה שלמה ממתינה לי, המנחה,  ואני נזכרת באביתר, ובהשראתו מחליטה, מחוסר אונים לתושייה! לפתע אני מבחינה בטנדר חולף על פני, ועל פני טור המכוניות התקועות, וממקום לא מודע מחליטה לנסוע אחריו. הוא ממשיך לשביל עוקף, מלא שיחים ומכשולים, ואני אחריו, משל היתי רוכבת שטח מיומנת. הדרך לא נגמרת ואני מחזיקה חזק, ולבסוף-  יוצאת מהשריפה כמו גדולה, ומגלה שאחרתי בסך הכל ברבע שעה.  

ואיך היתה הקבוצה החדשה אתם שואלים? מופלאה.

תודה שהגעתם עד לכאן, ובכלל שאתם עוקבים אחרי. פוסט אחרי פוסט, אוכיח לכם שזה לא נס, זו מתודלוגיה.